<h1>ספר האסופות סימן נ"ב</h1>
<h2>דף צג.</h2>
ועל אותו בשר הנקרא בלע"ז לומבייל, והוא שוכב על השדרה והכליות חופין עליו שנפל בקדירה, זה היה מעשה בימי הגאונים במגנצא, והתירו התבשיל, וגם (המותר) [המותן] באכילה ולדברי אותן התלמידים שהיו אוסרין אותו על בישולו לפי שיש בו מקום חלק והוא עלול משום דאינו פולט את הדם, השיבום תלמידי חכמים הוותיקים ואמרו, הלא השוקים הנקראין בלע"ז צנקרון, יש שם מקום חלק כמו בזה, ואעפי"כ אינן עלולין על מליחתן ואנו מבשלין אותם בכל יום ואע"פ שנהגו הגאונים שלא לבשל הלומבייל אלא לצלותו, וגם אני עושה כן משום אל תטוש תורת אמך, אבל בנפל לתוך הקדירה זה וזה מותר. ועוף אסור לבשלו עד שיוציא מוח הראש ויטול שני החוטין משני צדי הצואר בנוצה, אחד מימין ואחד משמאל. ויוציא את החוט שבאמצע הצואר שהן מלאין דם ואם רוצה לצלות העוף אינו חושש. ואסור לבשל כל בשר עד שידיחנו במים קרים. ומולחו וחוזר ומדיחו ג' פעמים במים דאמר שמואל אין הבשר יוציא את דמו עד שידיחנו וימליחנו וידיחנו רבינו אב"ן מנה בפסקיו מספר הגידין בבהמה נ"א גידין. ויש מהן אסורין משום דם. ויש מהן אסורין משום חלב. כמו שפרשו רבותינו גם מוציאין מן הכחל שני גידין.
<h2>דף קט.</h2>
הלב אם קורעו שתי וערב, ומולחו יפה יפה, מותר לבשלו בקדירה משום דשיע פי' אינו בולע ואינו פולט והכליות אסורין לבשל בקדירה, משום אל תטוש תורת אמך כלומר מנהג אבות תורה הוא ואבותינו נהגו לצלות הכליות ולא לבשל. הכחל של בהמה ושל חיה מותר לצלותו אפילו עם חלב שלו אבל אם רוצה לבשלו בקדירה צריך לקורעו שתי וערב וטחו בכותל ומולחו, ואחר כך מבשלו לבדו ולא עם בשר אחר.
<h2>דף קיא.</h2>
ואסור לבשל את הכבד בין לבדו בין עם בשר אחר, אבל אם צולהו תחילה, ואחר כך רוצה לבשלו הרשות בידו אבל הטחול מותר לבשלו אפילו לכתחילה שכן מפורש בתלמוד הני מלי בכבדא הוא דאסור לבשולי, אבל טחלא שומנא בעלמא הוא, כי הא דשמואל, עבדו ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה ואם רוצה לצלות את הכבד עם בשר אחר חותכהו, וישים את הכבד למטה, ואת הבשר למעלה דקיימא לן הכבד אוסרת ואינה נאסרת.
הלב אם קורעו שתי וערב, ומולחו יפה יפה, מותר לבשלו בקדירה משום דשיע פי' אינו בולע ואינו פולט והכליות אסורין לבשל בקדירה, משום אל תטוש תורת אמך כלומר מנהג אבות תורה הוא ואבותינו נהגו לצלות הכליות ולא לבשל. הכחל של בהמה ושל חיה מותר לצלותו אפילו עם חלב שלו אבל אם רוצה לבשלו בקדירה צריך לקורעו שתי וערב וטחו בכותל ומולחו, ואחר כך מבשלו לבדו ולא עם בשר אחר.
<h2>דף קיג.</h2>
ועל אותו בשר הנקרא בלע"ז לומבייל, והוא שוכב על השדרה והכליות חופין עליו שנפל בקדירה, זה היה מעשה בימי הגאונים במגנצא, והתירו התבשיל, וגם (המותר) [המותן] באכילה ולדברי אותן התלמידים שהיו אוסרין אותו על בישולו לפי שיש בו מקום חלק והוא עלול [אולי צ"ל לצלי] משום דאינו פולט את הדם, השיבום תלמידי חכמים הוותיקים ואמרו, הלא השוקים הנקראין בלע"ז צנקרון, יש שם מקום חלק כמו בזה, ואעפי"כ אינן עלולין, על מליחתן ואנו מבשלין אותם בכל יום ואע"פ שנהגו הגאונים שלא לבשל הלומבייל אלא לצלותו, וגם אני עושה כן משום אל תטוש תורת אמך, אבל בנפל לתוך הקדירה זה וזה מותר. ועוף אסור לבשלו עד שיוציא מוח הראש ויטול שני החוטין משני צדי הצואר בנוצה, אחד מימין ואחד משמאל. ויוציא את החוט שבאמצע הצואר שהן מלאין דם ואם רוצה לצלות העוף אינו חושש. ואסור לבשל כל בשר עד שידיחנו במים קרים. ומולחו וחוזר ומדיחו ג' פעמים במים דאמר שמואל אין הבשר יוציא את דמו עד שידיחנו וימליחנו וידיחנו רבינו אב"ן מנה בפסקיו מספר הגידין בבהמה נ"א גידין. ויש מהן אסורין משום דם. ויש מהן אסורין משום חלב. כמו שפרשו רבותינו גם מוציאין מן הכחל שני גידין.
